החלטה בתיק ע"ע 25732-02-12

ניתנה ביום 16 אפריל 2012

 מוסך מונזה בע"מ                                                                          המבקשת

 נסיר עיסאם                                                                                  המשיב            

    בפני: השופטת לאה גליקסמן,      השופט אילן איטח,     השופט אילן סופר

          נציג ציבור עובדים מר יוסף קרא,  נציג ציבור מעבידים מר אמנון גדעון

בשם המבקשת: ד"ר זרייק לואי, עו"ד

בשם המשיב: עו"ד ג'מיל עבוד

ה ח ל ט ה

השופט אילן סופר

1.         לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר אילן בוברוב ומר רבאח אסדי; תע"א תע"א 2473-09), בו נקבע כי בין המשיב לבין המבקשת התקיימו יחסי עובד-מעביד לאורך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, וכי המבקשת חייבת לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו עבור  תקופת עבודתו וסיומה אצלה.

הרקע לבקשה:

2.         המבקשת היא מוסך מורשה, שעליה חל ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים. בתקופה מיום 1.11.99 ועד יום 31.8.03 הועסק המשיב, חשמלאי רכב, אצל המבקשת על פי הסכם למתן שירותים, בו נקבע, בין היתר, כי לא מתקיימים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד (להלן- התקופה הראשונה). בכל תקופת העסקה זו קיבל המשיב את התמורה עבור עבודתו כנגד הצגת חשבוניות מס, והיא עמדה על ממוצע חודשי של 11,297 ש"ח לפני מע"מ. ביום 1.9.03 החלה תקופת התקשרות שנייה בין המבקשת למשיב, בה הסכימו הצדדים כי המשיב ייחשב כעובד. תקופה זו הסתיימה בפיטוריו של המשיב מעבודתו ביום 1.7.08, אשר נכנסו לתוקף ביום 31.7.08 (להלן- התקופה השניה). 

3.         בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת לתשלום שורה ארוכה של זכויות כספיות הנובעות ממעמדו כעובד במבקשת לאור כל תקופות ההתקשרות. בתחילה הגיש המשיב תביעתו גם כנגד המנהל ובעלי המניות במבקשת, אך במהלך דיון מוקדם נדחתה התביעה כנגדם (החלטה מיום 3.3.10). בתביעתו טען המשיב שהוא היה עובד המבקשת גם בתקופה הראשונה להעסקתו ולא רק בתקופה השנייה והתקיימו בעניינו כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לשם הכרה בקיומם של יחסי עובד מעביד. לטענתו, הוא השתלב בפעילות המבקשת, ניהל מחלקה בתוך המוסך ולא היה לו עסק עצמאי משלו. לטענתו, הוא פעל תחת פיקוח המבקשת, לא העסיק עובד משלו והיה עליו לתאם את חופשותיו עם עובדים אחרים של המבקשת.

            המבקשת טענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד עם המשיב בתקופה הראשונה, במהלכה הוא הועסק במעמד של נותן שירותים ולא הלין על מתכונת ההתקשרות עימו. לטענת המבקשת, המחלקה שניהל המשיב היתה עיסוק חיצוני למוסך. בקשר לכך נטען כי המשיב היה חשמלאי יחיד אצלה והמחלקה לחשמלאות רכב במוסך נסגרה לפני פיטוריו. לטענת המבקשת, בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים, המשיב קיבל 70% מהתמורה שהתקבלה מלקוחותיה של המבקשת עבור השירות, בעוד שהמבקשת קיבלה את החלק שנותר של 30%. אגב כך נטען, כי ההבדלים המשמעותיים בחלוקת התמורה, מוכיחים כי המשיב לא היה עובד של המבקשת אלא קבלן שהעניק לה את שירותיו.

4.        בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. בית הדין ניתח את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד שכיר לעומת קבלן עצמאי. בית הדין קבע כי קיימים סממנים המעידים על השתלבות המשיב בעסקה של המבקשת, שכן ניהל מחלקה לחשמלאות רכב במוסך, השייכת לרובד הפנימי של פעילות המבקשת ובכך השתלב בפעילותה. בנוסף לכך, מנסיבות המקרה עולה כי הידע המקצועי והעבודה של המשיב היו, נכון לתקופה הרלוונטית, חיוניים למבקשת ולשירות שהעניקה ללקוחותיה. בנסיבות אלה, קבע בית הדין, כי החיוניות הנ"ל , היא שעמדה בבסיס ההסכמה בין הצדדים, לפיה חלקו של המשיב בתמורה שתתקבל מן הלקוחות של המבקשת, תעמוד על שיעור של 70%. כן צויין כי למרות שהכנסתו של המשיב מעבודתו אצל המבקשת הוגבלה לאחוז מסוים, הרי שלא הוכח כי הצדדים ניהלו יחסי שותפות, כטענת המבקשת, אלא אך פעלו במסגרת של עסקה משותפת. עוד נקבע כי שיעור המחיר שנגבה מהלקוחות של המבקשת, היה תלוי בהחלטתו של מנהלה, כשהקשר של המשיב לתמורה הסתכם בקבלת חלקו מהתמורה, כפי שנקבעה בסופו של דבר על ידי המבקשת.

5.        בית הדין קבע כי הכלים שבאמצעותם עבד המשיב היו שייכים למבקשת, עבודתו בוצעה בחצרה והמבקשת מימנה את התשלום עבור בגדי העבודה של המשיב. עוד נקבע כי עצמאותו של המשיב באה לידי ביטוי בעיקר בפן המקצועי ועצמאות זו כשלעצמה לא מובילה למסקנה כי המשיב לא היה כפוף למרותה של המבקשת. כן נקבע כי סדר העבודה במוסך ושעות העבודה נקבעו על ידי המבקשת בלבד ובתקופות בהן המוסך היה סגור בשל יציאתו של הבעלים לחופשה בחו"ל, אף המשיב היה יוצא לחופש. כמו כן, גם העובדה שבתקופת ההתקשרות בין הצדדים המשיב לא היה מחזיק ברשותו את המפתחות של המקום מלמדת כי המשיב ראה עצמו כעובד המבקשת ולא כשוכר המקום, כטענת המבקשת.

6.         לעניין חשבוניות המס קבע בית הדין כי העובדה ששכרו של המשיב שולם כנגד חשבוניות מס וכי לא הוצאו לו תלושי שכר, אינה שוללת את מעמדו כ"עובד". כן נקבע כי גם אם בתחילת דרכם המשותפת סיכמו הצדדים כי יחסי עובד ומעביד לא יתקיימו, הרי שבהמשך הדרך ולאורך התקופה הראשונה, נוצרו יחסים אלה בפועל. לדעת בית הדין הסיכום בין הצדדים בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בתקופה השנייה, לא יצר מציאות עובדתית ומשפטית חדשה, אלא עיגן את המציאות שכבר נוצרה לפני כן.

7.         בהמשך לקביעתו כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד לאורך כל תקופת ההתקשרות, חייב בית הדין האזורי את המבקשת לשלם למשיב יתרת פיצויי פיטורים בסך של 58,488 ש"ח, דמי נסיעה בסך של 6,960 ש,ח וסכום נוסף של 31,171 ש"ח עבור פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. בנוסף, חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.